רשמים פיליפיניים

במעבה הג'ונגל, באי קטן בפיליפינים, אחרי טיפוס של כארבע שעות בשבילים צרים, כשהשורשים המפותלים על האדמה נראים כסלעים והסלעים נראים כשורשים, מתגלה בקתת כלונסאות. חברה שראתה את התמונה אמרה שזו לא בקתה, זו סככה. אין דלת. הרצפה, קטנה מרצפת חדר, בנויה מכלונסאות עץ בגדלים שונים ומעל עלי בננות. זהו ביתה של משפחה בת שמונה נפשות. הבגדים תלויים בשקיות ועל הרצפה פורשים שק בלילה. המים מהנחל, האוכל פשוט: עלים מהעצים, שורשים מהאדמה, לפעמים מנגו פרא.

תושבי החוף מאמינים עד היום שתושבי ההרים, הילידים שהיו כאן לפני הכיבוש הספרדי, הם אוכלי אדם. הילידים, כשהם רואים אדם, מפחדים. בני המדריך שלנו בהרים, שגדל באי קטן במינדנאו, בקצה הפיליפינים אומר שכך היה גם בילדותו. סבתא למדה אותו ואת שמונת אחיו שהלבנים חוטפים ילדים בשק ומוכרים אותם. כשהוא מספר עיניו מצטמצמות וגופו נדרך והוא מתכופף לברוח. את האדמה שנראית כמו גן עדן ומרגישה כמו גן עדן כבשו בזה אחר זה מוסלמים, ספרדים, יפנים, אמריקאים. זה השאיר את המילה סלאמאת, אחר נטע צלבי עץ בראשי ההרים ונתן להם שמות קדושים ספרדים ואלו הביאו את הכדורסל לכל כפר נידח. כמה קרשים ממוסמרים לעץ, טבעת ואדמה שהוחלקה. כדורסל יש אפילו בכפר למעלה בהרים, אצל 'אוכלי האדם'.

רשתות הדייגים לוכדות דגים על פי המרחק בין שריגיהן. ברשתית עין הנפש שלנו נלכדות תמונות על פי הכיוון שבו הסתכלנו. מה יש? מה אין? יופי או כיעור. ברשתות שלנו נלכדו הפעם חיוכים. אנשים כאן שרים או רוקדים ומחייכים, בעיניים גדולות ושיניים לבנות. פיאסטה. כל הזמן זה פיאטסה, בין דג לדג ואורז לבן. הילדים, שעוד לא רכשו להם טלפונים, קופצים מהסירה העוגנת על המים ויוצאים וחוזרים וקופצים. ילדה יושבת ליד סבתה, אבא בערסל, אמא יושבת ומסתכלת. שכחנו מה זה להיות. פשוט להיות ולהמתין. לתת לעולם לבוא אלינו, לתמונות להלכד ברשתותינו. בלי לחפש, בלי לטרוח, בלי להתאמץ. רק להיות. וכשהמוזיקה אצל השכן מופעלת הישבן מתנועע, וחייבים לקום ולרקוד. ככה זה בגן עדן.

על שפת הים באי שרגאו שתיקה גדולה. לא לזוז. איני יודע דבר. איני יודע מהי אהבה ומהי שמחה ומהם החיים ולשם מה. סוד גדול פרוש על פני הים כולו. אני מנסה להשליך את הרשת שלי ולתפוס אותו אבל ברשת נתפסים רק דגים, לא הים. לפעמים אני מניח את הרשת ונותן לגלים לנדנד את עצמם. לערסל את עצמם במרדף אין סוף זה אחרי זה. אצבעות הים מנסות לתפוס את הים והכל חומק בין אצבעותיהן. ואולי אנסה עם השכל לתפוס, 'אבנה רשת גדולה יותר' הוא אומר. אך המים שוב חומקים. 'אז אולי אשתוק והים יגלה את עצמו' הוא אומר, 'משהו יגלה את עצמו. משהו יתגלה'. ושוב נולדה לה רשת, מעודנת יותר. אז לעזוב, להניח לרשתות. לתת לים הפנימי לסחוף אל החוף את כל האצות ושברי הדברים והקצף והצדפים והאגוזים מאיים רחוקים. ולנוח.

בלילה אדוות מערסלות את שנתנו. ביום, המבט נמשך אל האופק המשחיר. ענני סערה שמתקרבת. רוח קלילה נושבת בינתיים על פני העור. הקצף על הגלים בצבע תכלת והגלים, כמו בשירים, באמת כסופים אפילו זהב יש בראשם. המילים באות לתאר, לתפוש, לתפוס, לאחוז וכמו הקצף שעל הגלים הן מופיעות ונעלמות עד שאין אפילו ים. רק תנועה מתמדת. ואפילו כשהים שקט יש התרוממויות קלות, התמתחויות של גוף הים. על פני השטח נקרא לזה ים. אבל אין ים. ליפול מתחת למילים, כמו לצלול מתחת למים. להיות נוכח, רך. המילים ככתר לראשי, הנשימה מחייה אותי.