מלאכים בשמי ברלין

ימי בין הַמְּצָרִים. על גדת ה-Spree, הנהר החוצה את ברלין, יוֹאָכִים ואני מדברים על אהבות ופרידות, על אמת ושקר ביחסים ועל אותם א.נשים בחיינו שחוטי הנשמה שלהם ממשיכים להיות שזורים וקשורים באלו שלנו. אותם א.נשים שהמסע איתם חוצה את גבולות הגוף ואת גבולות הנפש, מעבר לאהבות ולאכזבות, אלו הנוכחים בחיינו גם כשאינם.

את יואכים פגשתי בשיעור קבלה בברלין. קראנו יחד את בעל הסולם על 'ואהבת לרעך כמוך'. השמיים מעלינו מאפירים, טפטוף קל. סירה עם כתובת 'slow motion' חולפת בנהר, דמעות געגוע מבצבצות בעינינו. אנחנו משתתקים ואוחזים זה בזרועו של זה בלי מילים. בקבוק זכוכית צף על המים. הפתק בבקבוק יגיע אלינו בקִצבוֹ האיטי של הנהר. ההבנות יִפַתחו בזמנן. ובינתיים, קשת בענן נמתחת מעלינו, מעבר לשתי גדות הנהר. תמו צבעי האפור ובא הצבע.

על נהר השפרה בברלין עם יואכים

להיות בברלין בימי בין הַמְּצָרִים, אלו השבועות שלפני חורבן בתי המקדש, גלות יהודי אנגליה, גלות יהודי ספרד, פרוץ מלחמת העולם. זמנים של אובדן, חורבן וגַלוּת הדוחקים אותנו אל המקומות הצרים בתוכנו. שמעון ידידי, שתמיד הוא רואה צמיחה בכל חורבן, אומר שבימים אלו אנחנו מקבלים עזרה משמים, כדי שנוכל להתקרב לנקודות השבירה, שאנחנו נושאים בתוכנו כיחידים וכעם.

'זו הזמנה', הוא אומר 'להרגיש את החיסרון ומכאן לצאת ולבנות מחדש'.

בפעם האחרונה שביקרתי בברלין חצתה אותה חומה. הייתי אז קצין מודיעין שזה עתה השתחרר. הצבא אסר עלי לבקר במזרח ברלין ואת ברלין ראיתי רק מצידה האחד. מי האמין שהחומה תיפול. אבל יום אחד, החומות נופלות. יום אחד, מה שנראה הכי בטוח ולַנֶצַח בחיינו נופל. נושר. נפתח. הלוואי. הלוואי שהחומות האלו שמוצבות בתוכנו, ומפרידות בין חלקי אותה עיר, יפלו. הלוואי שהרצון לחיבור יגבַר על הפחד לאבד שליטה.

למחרת. תחת כיפת השמיים, גשם של קיץ זה עתה חלף והותיר שלוליות, בחצר האחורית של אחד הברים, צמוד למוזיאון אנה פרנק, בבניין שהיה פעם בבעלות יהודית, ראיתי שוב, אחרי שלושים שנה, את הסרט 'מלאכים בשמי ברלין'.

בשפה הגרמנית המשפטים ארוכים. רק אחרי שתיארת את כל הרקע, מגיעה הפואנטה. אחרי כמה שבועות בברלין, כשהשפה מחלחלת אל תוך התודעה, גם המחשבות שלי מתפתלות עד שהן מפלסות דרך האפלוליות הגרמנית ומגיעות למטרתן.

דמיאל בסרט מלאכים בשמי ברלין מתבונן על האנשים למטה

דמיאל וקסיאל בסרט הם מלאכים רואים ואינם נראים שעוברים מצד לצד. מחברים בהוויתם הלא מוגבלת את שני חלקי העיר. תפקידם לאסוף, לתעד ולרשום את אירועי החיים הפנימיים של בני האדם. מלאכתם אפרורית ובלתי מעורבת רגשית וכך גם הסרט בצבעי אפור-לבן. הכל משתנה כשהמלאך דמיאל מתאהב באומנית טרפז בקרקס, מואס בקיומו הרוחני האַלמוּתי ומבקש לרדת לעולם בגוף גשמי.

'עם כל צעד ועם כל משב-רוח', הוא משתף את חברו המלאך, 'הייתי רוצה לומר: עכשיו ועכשיו ועכשיו, לא עוד לנצח ולעולם.'

ברלין, בין סדנאות על זן וכנות רדיקלית לבין מועדון הסקס קיט-קט, בין המַלאכיוּת השמיימית לגשמיוּת ('היוגה שלי היא בירה' הוא סטיקר נפוץ), מזמינה אותי להיות אדם. הייתי רוצה להיות כמו המלאך שיורד לארץ (באומץ) כדי לפגוש את החיים. ששמח מטעם הדם אחרי שנחבט בראשו. שמתענג על תחושת הקור בכפות הידיים ומשפשף אותן כדי להתחמם. שאינו יודע הכל כמו המלאכים וצריך לגלות מהם החיים בעצמו. שמוצא את אמנית הטרפז מהקרקס שהתאהב בה, רק אחרי שהוא מכתת רגליו ומחפש ומחפש, ופוגש אותה בבר אפל עם ניק קייב על הבמה.

ואולי הנפילה מהשמיים היא עלִיָה. ברגע שהמלאך נופל לאדמה, השחור-לבן בסרט מתחלף לצבע. סוף סוף הוא נוגע בחיים. חיים זה להרגיש: כאב וגם אהבה, וגם עצב וגם שמחה, כל הקשת על כל צבעיה. עם הסבל בא גם האושר. לא זה האושר הבלתי תלוי, אותה נירוונה מעבר לתשוקות ולדחיות. אלא דווקא זה האושר האנושי, הזמני, שהופך להיות יקר כמו יופיו של הפרח שימיו קצרים, כמו ריח היסמין החולף, אותם רגעי אושר שבריריים המופיעים ונעלמים בזמנם הבלתי מתחשב.