חיים ומוות במורדות ההימאליה

בצפון מערב הודו, במורדות ההימאליה, בבקתה בתוך היער אני יושב וכותב.

חיים ומוות חיים כאן זה בצד זה, כמו הפרפרים והדבורים והקופים והעצים והשמש והגשם והרוחות. בתוך היער אנחנו כמה אחיות ומשפחותיהן וביניהן מעט מערביים. לפני שבועיים נפטר בפתאומיות בעלה של אחת האחיות. ליד המת אשתו הבוכה מלטפת אותו, מסביב שכנים, קרובים, כולם בתוך החדר הקטן.

לא אשכח את נילם, בת של אחות אחרת, יושבת על המיטה בה שכב המת, סמוך לראשו, וגבה אליו. יש כאב, אבל אין ארשת חמורת סבר. הילדים לא מורחקים מהמוות, לא לומדים כמו שאומר סטפן ג'נקינס לגדול עם פוביית המוות. המוות באמת שזור כאן בחיים ולא כקלישאה. את האפר של המת מפזרים במעיין הקטן שממנו שואבים מים לפרות. בזמן הטקס הקופים מתרוצצים ומקפצים על העצים מסביב ואחיו של המת מתפנה לגרש אותם יחד עם שאר הילדים שמשתתפים בטקס ורצים אחר כך בשבילי היער ומשחקים. אשליית החיים לנצח משותפת לכולנו. גם ההתפקחות ממנה. כשהמוות בא לפתע וחוטף אהוב,

גיטה, כשהיא באה לקחת ממני שאריות אוכל לפרה, אומרת איזה שטויות כל העיסוק הזה בשלי ובשלך ומה הוא אמר לי ומה היא עשתה לי. קישן אומר, הייתי בטוח שלעולם אני לא אמות. עכשיו אני באמת יודע שיש לי רק את הרגע הזה ובו אני משתדל לעשות טוב. אמיתות פשוטות. והעיקר הוא להזכר יום יום. להכיר בניתן לנו כמתנה כל יום. ובמילותיה של ימימה: 'הכרת הניתן כמתנה כל יום'.

אדום חזה התדפק על חלוני בבקתה ביער בקסר דוי